הבלוג

החיסון

הדאגה מהעתיד הלא צפוי היא אחת הטלטלות המשמעותיות שהביאה איתה הקורונה. ד"ר דורית רדליך עמירב כתבה מאמר מרתק על הצורך של האדם בתקווה בזמנים של מגיפה, כאשר אצלנו בישראל התקווה היא בעיקר שהחיסון יוציא אותנו ממעגל האימים הזה. ד"ר רדליך מציינת כי התקווה הינה המפתח לעוצמה והוכח שהיא מהווה בסיס חשוב לחוסן לאומי ופרטי. קיימים מודלים תיאורטיים רבים המנסים להסביר מהי תקווה, חלקם, כוללים מימדים רבים ומתייחסים לאספקטים רגשיים וחברתיים, וחלקם כוללים מימד יחיד ואישי. עד לפני כמה חודשים חיינו בעולם "רגיל". הגדרנו לעצמנו פחות או יותר איך נראה העבר שלנו, יצרנו מציאות של הווה וגם בעתיד, די הגדרנו מטרה של עבודה, משפחה, ילדים וערכים יציבים פחות או יותר. הזרימה הטבעית של החיים לא יצרה בנו צורך לעצור או להאט את קצב החיים. אני זוכרת שאחותי הראתה לי סרטון שהגיע מסין, על נגיף המשתלט על הרחובות שם. זה היה נראה מוזר ומדאיג, אך בשום אופן לא חשבתי שזה יגיע עד אלינו. כל זמן שמשהו לא מגיע ממש עד אליך, אתה לא ממש רוצה להתערב. והנה זה הגיע גם לכאן, לבית של כל אחד ואחת מאיתנו. עד שהופיע החיסון, התבקשנו כולנו לעצור ולהאט. להיסגר בבית, להתקרב לכמה שפחות אנשים ובעיקר לעצמנו. מקומות העבודה התרוקנו, והבתים הפכו לקייטנות טלוויזיה ומחשבים לילדים המנסים להעביר את הזמן. ייתכן והמצב שנוצר כעת נותן לנו הזדמנות ופותח את האפשרות לעצור, לנסות לנבור במעמקי הנפש שלנו ולחפש היכן נמצאת התקווה. מגפת הקורונה לא דומה במאפייניה החברתיים למלחמות ישראל. במלחמות, לרוב, קיימת הסכמה רחבה בנוגע לזהות האויב ובדבר המחיר שיש לשלם בעקבותיהן. מלחמות לרוב מצומצמות לאוכלוסיות מסוימות, ובעיקר לחיילים. אנחנו חווינו כבר מלחמות בהן העורף היה בסכנה, אך היום, בצל המגפה, אין בית בישראל שאין בופחד. הווירוס אינו מוכר, אין ודאות שהחיסון אפקטיבי ולכמה זמן הוא תקף. ישראל לא הייתה מעולם במצב כזה. אחרי שנצליח לחסן את כל העם, למרות ועל פני כל תיאוריות הקונספירציה הקמות חדשות לבקרים, נחשוב על הדבר הבא, כי יש דבר אחד שאני בטוחה בו, והוא שהעם היהודי מומחה בלהמציא לנו פטנטים, ואם צריך, הוא כבר ימציא את הדבר הבא שאחרי החיסון. הבעייה שלנו היא לא בחוסן השכלי והיצירתי, הבעייה טמונה בחוסר המשווע לערבות הדדית.