חודש: מרץ 2021

לפעמים נדמה לי שאפשר למצוא רוחניות בכל דבר ולפעמים בכלום. הדתות מתהדרות בגלימה של רוחניות, כי הרי כל הפעולות שהן מבקשות מהאדם לעשות מטרתן אחת, לרצות את הבורא. מה יותר רוחני מזה? לא אתפתה לקלישאה שבשם האלוהים הוקרבו כל כך הרבה אנשים, שזה בלתי סביר שמעשה רצחני כזה מקורו ברוחניות. כן אתעכב ואגיד שבוודאי שניתן למצוא רוחניות באנשים הבוחרים בדת כל יום מחדש. לא בריטואלים ההופכים לריקים מתוכן מתוקף היותם דבר שבשגרה, אלא בכוונה המתלווה אליהם. 

אתה יכול להיות אדם רוחני בתוך תוככי בני ברק ואתה יכול להיות רוחני באמצע מדיטציה, השאלה היא מה מניע אותך. אם אתה מבין את המטרה לשמה נוצרה האנושות, את החיבור אותו עלינו להשיג בינינו, ואתם פועל באיזושהי דרך על מנת להשיג ולו במשהו את החיבור הזה, אז אתה מצוי ברוחניות, אך אם חלילה אתה חושב שמשהו מהפעולות שאתה מבצע מגדיל את המניות שלך בעולמות העליונים ומגדיל את הסיכוי שלך לזכות ברווח אישי, אז עצם המחשבה הופכת את כל הפעולה שלך מתחילתה ועד סופה לחסרת תועלת ולחסרת סיכוי.

 הנחישות והביטחון בהן בחרתי את מילותי מקורן בשיטה רוחנית בעליל להכרת הכוחות העליונים המנהלים את העולם הזה והיא נקראת חוכמת הקבלה. כשהתחלתי לשמוע שיעורי קבלה היה נראה לי הדבר כמאגר אינסופי של אינפורמציה, אך באופן המיידי והמפתיע החלו לזרום תשובות חד משמעיות על שאלות הנותרות בדרך כלל ללא מענה, שאלות על משמעות החיים. 

בהדרגה החלה להתפשט בי הבנה של מה זה באמת רוחניות, נטולת מניירות וריטואלים, כזו העוסקת בתכלס, במנגנון הפשוט והמורכב בו זמנית, המרכיב והשולט במציאות המנהלת אותנו. דרך חוכמת הקבלה החלה להתפשט בי הבנה של מדוע נוצרו הדתות, מדוע הן הפכו לבלתי הכרחיות בימינו, ואיך באמת אפשר להבין מהי התכלית של קיומנו ואיך ניתן להשיג אותה. 

הדאגה מהעתיד הלא צפוי היא אחת הטלטלות המשמעותיות שהביאה איתה הקורונה. ד"ר דורית רדליך עמירב כתבה מאמר מרתק על הצורך של האדם בתקווה בזמנים של מגיפה, כאשר אצלנו בישראל התקווה היא בעיקר שהחיסון יוציא אותנו ממעגל האימים הזה. ד"ר רדליך מציינת כי התקווה הינה המפתח לעוצמה והוכח שהיא מהווה בסיס חשוב לחוסן לאומי ופרטי. קיימים מודלים תיאורטיים רבים המנסים להסביר מהי תקווה, חלקם, כוללים מימדים רבים ומתייחסים לאספקטים רגשיים וחברתיים, וחלקם כוללים מימד יחיד ואישי. עד לפני כמה חודשים חיינו בעולם "רגיל". הגדרנו לעצמנו פחות או יותר איך נראה העבר שלנו, יצרנו מציאות של הווה וגם בעתיד, די הגדרנו מטרה של עבודה, משפחה, ילדים וערכים יציבים פחות או יותר. הזרימה הטבעית של החיים לא יצרה בנו צורך לעצור או להאט את קצב החיים. אני זוכרת שאחותי הראתה לי סרטון שהגיע מסין, על נגיף המשתלט על הרחובות שם. זה היה נראה מוזר ומדאיג, אך בשום אופן לא חשבתי שזה יגיע עד אלינו. כל זמן שמשהו לא מגיע ממש עד אליך, אתה לא ממש רוצה להתערב. והנה זה הגיע גם לכאן, לבית של כל אחד ואחת מאיתנו. עד שהופיע החיסון, התבקשנו כולנו לעצור ולהאט. להיסגר בבית, להתקרב לכמה שפחות אנשים ובעיקר לעצמנו. מקומות העבודה התרוקנו, והבתים הפכו לקייטנות טלוויזיה ומחשבים לילדים המנסים להעביר את הזמן. ייתכן והמצב שנוצר כעת נותן לנו הזדמנות ופותח את האפשרות לעצור, לנסות לנבור במעמקי הנפש שלנו ולחפש היכן נמצאת התקווה. מגפת הקורונה לא דומה במאפייניה החברתיים למלחמות ישראל. במלחמות, לרוב, קיימת הסכמה רחבה בנוגע לזהות האויב ובדבר המחיר שיש לשלם בעקבותיהן. מלחמות לרוב מצומצמות לאוכלוסיות מסוימות, ובעיקר לחיילים. אנחנו חווינו כבר מלחמות בהן העורף היה בסכנה, אך היום, בצל המגפה, אין בית בישראל שאין בופחד. הווירוס אינו מוכר, אין ודאות שהחיסון אפקטיבי ולכמה זמן הוא תקף. ישראל לא הייתה מעולם במצב כזה. אחרי שנצליח לחסן את כל העם, למרות ועל פני כל תיאוריות הקונספירציה הקמות חדשות לבקרים, נחשוב על הדבר הבא, כי יש דבר אחד שאני בטוחה בו, והוא שהעם היהודי מומחה בלהמציא לנו פטנטים, ואם צריך, הוא כבר ימציא את הדבר הבא שאחרי החיסון. הבעייה שלנו היא לא בחוסן השכלי והיצירתי, הבעייה טמונה בחוסר המשווע לערבות הדדית.