ט' באב הוא יום התענית הכי אקטואלי לימינו , צריך להיות עיוור לא לשים לב שאנו מדרדרים במדרון תלול מאוד בקצב מסחרר כלפי מלחמת אחים נוספת שלפי דפי ההיסטוריה תוביל אותנו לחורבן ולגלות.
אמנם אין לנו בית מקדש, אבל קרוב לוודאי שאם נגיע למלחמת אחים, נאבד את הזכות לחיות בישראל. כך היה בכל הדורות הקודמים וכדאי לנו לשים לב איך "משחקים איתנו" או יותר נכון מהם "חוקי המשחק". נראה שיש איתנו חשבון מיוחד, שמאיתנו דורשים "יותר" כדאי לשים לב על מנת לחסוך סבל נוראי.
המאבקים והמחלוקות בעם ישראל, קודם עליית האויב החיצון והשמדתם מתוארים לפרטי פרטים בימי בית שני. ישנם תיאורים של המאבקים בתוך ירושלים הנצורה תיאורים נוראים של רצח עם, אבל העניין הוא שלא היה אויב חיצוני אלה הפלגים השונים בעם הם שלחמו והרסו את ירושלים מבפנים ובשל כך נפלנו לבסוף והוכנענו והוגלנו.
היום השנאה בעם ישראל בולטת במיוחד, בלחיצת כפתור נכנסים לרשת ורואים עד כמה קל לקלל ולהשמיץ. כולם "חוטפים" מכולם. ימניים, שמאלנים, דתיים, חילוניים, אתיופים, רוסים, הלט"בים והסטרייטים – כולם נגד כולם. אף אחד לא חסין! נראה שלא למדנו כלום מההיסטוריה שלנו. כנראה שזה הפירוש לעם קשה עורף.
הקשר הישיר בין מידת ליכוד העם, שגשוגו, הצלחתו ויחס אומות העולם כלפיו, הם שמלווים אותנו לאורך כל ההיסטוריה. במגילת אסתר כתוב: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (מגילת אסתר, פרק ג', פסוק ח'). המן רצה וראה שאפשר להשמיד את היהודים משום שהם בפירוד ושנאה ביניהם.
בהמשך המגילה, העצה של אסתר המלכה, למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום" (מגילת אסתר, פרק ד', פסוק טז'). הסוף ידוע… ליהודים הייתה אורה ושמחה וששן ויקר. זה סוף המגילה. אולם ט' באב מורה על ימים רעים שהסוף כלל: השמדה ולבסוף גלות מארץ ישראל.
בימינו חשוב לעורר שיח ציבורי חינוכי כללי שבו ננסה לברר את שורש השנאה ולהשתדל להפנים שאין לנו עם אחר. אין לנו מדינה אחרת וצריך ללמוד איך לחיות ביחד. כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה האהבה"
ברור שיש לנו הרבה פשעים עכשיו צריך ללמוד איך לכסות באהבה.
