האגדה מספרת שבזמן שהרומאים החריבו את בית המקדש, בכו כל חכמי ישראל ואילו רבי עקיבא צחק. שאלו אותו למה אתה צוחק ?  שאל אותם למה אתם בוכים ? ענו לו החכמים כי בית המקדש נחרב , ענה להם בדיוק בגלל זה אני צוחק.

ואמנם זוהי תשובה מאוד מוזרה אבל יש לה היגיון אם בוחנים את כל תולדות עם ישראל. במקרה של עם ישראל, תמיד גאולה גדולה מגיעה אחרי אסון גדול. אברהם אבינו כבר הבין זאת כאשר שאל את אלוהים איך אדע שצאצאי ירשו את ארץ ישראל ? והתשובה: דע כי הם יהיו עבדים במצרים ויסבלו שם 400 שנה. כלומר המקרה הרע הוא סימן להמשך הטוב. 

כך גם אנחנו יכולים לראות את הקמת מדינת ישראל, אירוע שללא ספק הוא נס, ואין שום דוגמה לכך בכל ההיסטוריה העולמית. מעולם לא הצליח עם שהוגלה לשרוד גלות של 2000 שנה ולחזור לארצו ולהקים שם מדינה. אך לאירוע הזה קדם אירוע רע וקשה, מלחמת העולם והשואה, אירועים אלו תרמו רבות להקמת מדינת ישראל, הן מצד היהודים שחיפשו מקלט בארץ ישראל והן מצד מדינות העולם שהרגישו בושה וחובה למצוא פתרון לעם ישראל. לכן לכל אירוע רע ככל שיהיה בהיסטוריה שלנו עשויות להיות שתי פנים, האירוע הרע בעצמו, ואירוע טוב שמגיע אחריו. 

מי שרואה רק את האירוע הרע ודאי שיבכה על מר גורלנו, אך מי שרואה יותר רחוק, ויש לו הבנה שזהו סימן לכך שאירוע טוב מגיע, הוא יצחק משמחה על האירוע הטוב שמתקרב. מכאן ברור ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים האחרים, רבי עקיבא כבר ראה את חורבן הבית כסימן לאירועים הטובים שיגיעו, אפילו אם הם יגיעו 2000 שנה אחר כך.

ואולי גם אנחנו נמצאים בתקופה כזו, תקופה שבה נראה שהאחדות הפנימית מתרסקת, שהשחיתות מתפשטת, ואין לאזרחים אמון בממשלה, בפוליטיקאים , במשטרה ואפילו בבית המשפט. האם מצב זה הוא רק מצב רע שיביא אותנו לאירוע טוב בהרבה ? האם אנחנו צריכים לצחוק או לבכות על המצב הנוכחי ? זה תלוי, אם אנחנו רק מסתכלים על המצב הנוכחי הרי שאנחנו צריכים לבכות, אבל אם נראה איך זה מקדם אותנו למצב הטוב, למצב של אחדות מחודשת, למצב שבו אנחנו מבריאים את החברה שלנו, אז אנחנו צריכים לצחוק משמחה , בדיוק כמו רבי עקיבא.